Moses Goes Door to Door to Make Peace (p.307)

כלי יקר דברים פרק לא

(א) וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך, ולי נראה לפרש אותה בשני פנים. האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, ומלת לא אוכל יש לו שני פנים או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל איני רשאי מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבוא לפי שכבר ניתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו מבלתי יכולת לילך לבוא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה הלך לפני כל ישראל בזריזות לאורכה ולרוחבה כי בזה הראה להם כי ככוחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבוא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי, לכך נאמר וילך משה שהלך בפני כל ישראל בזריזות להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי. ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ואף על פי כן ככוחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כוחי וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי. ובדרך זה יש לפרש וילך משה גם לדבר אחר שפירש רש””י לא אוכל לצאת ולבוא בדבר הלכה, על כן וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה ובזה הראה להם שככוחו אז כן עתה בדבר הלכה ויכול אבל אינו רשאי כי ניתנה הרשות ליהושע ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה וסתימה זו שאינו רשאי כאמור:
השני הוא, שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים כמו שנאמר (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה’. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אחר כך ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום אם כן דיבור ראשון להיכן אזל, אלא שהוא דיבור קשה של מוסר ולכן אמרו אל כל ישראל לומר כל מי שיש לו להשיב יבוא וישיב כמו שפירש רש””י על מה שאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דברים א א), וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים. ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחולי הנפש והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו ומדבר על לבו לפתותו על דבר התשובה, על כן אמר וילך משה שהוא הלך מאוהל לאוהל אל כל אחד מישראל והיה מדבר על לבו את הדברים האלה היינו עניני התשובה התלויה בדברים, והוא מוסב על מה שאמר למעלה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך דהיינו ענין קחו עמכם דברים:
ואולי הוא ענין השלום שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טו), כי השלום אינו כשאר המצוות כי כל שאר המצוות כציצית ומזוזה וחלה אם תבוא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה אבל השלום אתה מחויב לחזר אחריו (ויקרא רבה ט ט). ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצוות שבתורה. ויבוא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי התשובה, ועל כן אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו על כן צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. וחז””ל אמרו (יומא פו ב) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כולו שנאמר (הושע יד ה) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך דין הוא שתחזר אתה אחריו. ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מכל מקום יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים כי בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דוקא על כן נאמר (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו הן שלום בינו ובין אלהיו הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה’ ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו כך עשה משה. זה שאמר וילך משה כי הוא הלך אחריהם וזירזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה דהיינו השני שלומות שהזכרנו. ושניהם נכללו באומרו וידבר את הדברים האלה, הן דברי וידוי בין אדם למקום הן דברי פיוס בין אדם לחבירו כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה’:

Kli Yakar, Deuteronomy 31:1

There Is a Need to Salvage Dignity at a Time of Reproof (p.309)

כלי יקר דברים פרשת וילך פרק לא פסוק יא ד””ה (יא) תקרא
(יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם. הנה כל הקורא לחבירו באוזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצידו. ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא א) במוצאי יום טוב ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וכו’ וקורא מתחילת אלה הדברים וכו’, ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממה שאמר נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב””ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באוזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כי אם מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, ועל זה אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאוזניהם רצה לומר התורה המתנגדת לישראל ואמירה באוזניהם ברמז. ושם נאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל, כי בהקהל זה אי אפשר שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל: ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עוון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזה איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באוזניו ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה:

Kli Yakar, Deuteronomy 31:11

Unity Is the Essence of Torah (p.311)

Quoted as being “in the [holy] books” in Itture Torah, on Deuteronomy 31:11

Otzar Mishle Chassidim, Baal Shem Tov